החלטה בתיק ע"מ 1549/13

העורר נעצר לאחר שהגיע למחסום צה"ל כשהוא נוהג במשאית שנגנבה מספר שעות קודם לכן. כתב האישום נגדו מייחס לו עבירה של גניבת המשאית מירושלים, לצד עבירות נלוות של יציאה מהאזור ללא היתר, שינוי זהות רכב, וחבלה במזיד ברכב, ובעקבותיו נעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

עיקר טענתו של העורר בערר שלפניי הייתה כי הוא סיפק הסבר מניח את הדעת להימצאותו במשאית הגנובה, ואין לו כל קשר לגניבה עצמה. לטענתו, הוא התבקש להביא את המשאית למוסך שבבעלותו על ידי אדם בשם בהג'ת טוויל, שהתקשר אליו לפנות בוקר. הוא קיבל את המשאית לידיו באזור עיזרייה, כשעליה לוחיות פלסטיניות, עם מפתח, ולכן לו הייתה לא סיבה לחשוד בדבר.

סניגורו של העורר הדגיש כי גרסתו של העורר בעניין זה לא נבדקה כלל, ובייחוד הפנה את תשומת הלב כי מדו"ח חברת איתורן ומדו"ח הפעולה של שוטרי המחסום שעצרו את המשאית, עלה כי זו הונעה ככל הנראה באמצעות מפתח מקורי, דבר שאינו מתיישב עם הטענה כי העורר גנב את הרכב באמצעים אחרים. הסניגור טען כי המדובר במחדל חקירתי, המצטרף לעובדה כי לא הוצא פלט שיחות של העורר, שהיה מאפשר לאמת או להזים את טענתו בדבר שיחה שקיבל ממספר חסום בשעה 03:30 ובה התבקש להגיע ולקחת את המשאית. הסניגור הסכים כי תיערך השלמת חקירה בנקודות אלה, ובהתאם לתוצאות השלמה זו יוכרע הערר.

במהלך הדיון שלפניי, ובהתאם לעמדת הסניגור, הצעתי לתביעה לערוך השלמת חקירה פשוטה שתסיר את המחדל החקירתי עליו הצביע הסניגור, ושתבדוק את מקוריותו של המפתח שהיה בשימוש עת נתפסה המשאית כמו גם את פלט השיחות של העורר, באופן שיאפשר לבסס או להזים את טענתו.

התביעה הצבאית ביקשה שהות לשקול את העניין, אולם לבסוף הודיעה כי לטעמה די בראיות הקיימות בתיק החקירה על מנת לבסס את האישום ואת המעצר.

דיון הכרעה

אקדים ואומר כי אין בידי להבין את חוסר רצונה של התביעה להסיר את מה שנראה על פניו כמחדל חקירתי מובהק. אכן, העורר נתפס נוהג במשאית מספר שעות לאחר שזו נגנבה. אין הוא מכחיש זאת, אולם בידיו הסבר. לדבריו, הוא הסיע את המשאית למוסך שבבעלותו, לאחר שקיבל שיחת טלפון בה התבקש לעשות כן. כאמור, המשאית הגיעה למחסום כשעליה לוחיות פלסטיניות (שהושמו לאחר הגניבה) וכשהיא מונעת במפתח. עוד יש לומר כי העורר עצמו לא עשה כל ניסיון להימלט ומסר את פרטיו כשהתבקש לכך.

מתיק החקירה עולה כי המשטרה חקרה את בעלי המשאית ואת נהג המשאית, שטענו כי בידי כל אחד מהם מפתח של המשאית. לא ברור לפיכך, כיצד זה הגיעה המשאית כשהיא מונעת במפתח מקורי ככל הנראה, שכן מדו"ח חברת איתורן עלה כי מפתח זה נטרל את מערכת האיתוראן הראשית - דבר המלמד שהיה בידי מי שהסיע את המשאית אמצעי מתאים לנטרול האיתוראן. לא נעשתה בדיקה על מנת לוודא כי הטענות של הבעלים ושל הנהג בדבר הימצאות המפתחות בידיהם הינן נכונות. כאמור, גם לא נעשה כל ניסיון לבדוק את המפתח בו הונעה המשאית, ולראות האם ישנה מעורבות של גורם אחר בהעברתה לאזור.

לא זו אף זו, בדיקת פלט שיחות נכנסות למכשיר הטלפון הסלולרי של העורר, הייתה יכולה לברר באופן חד משמעי אם קיבל שיחת טלפון ממספר חסוי בשעה 03:30 לערך, ובהנחה שכן, הייתה יכולה כמובן להצביע מאיזה מספר התבצעה השיחה ואולי להגיע לעבריין העיקרי בפרשה זו, אם אין זה העורר.

הרושם העולה מחקירה זו הינה של בדיקה שטחית, בבחינת "לחפש את המטבע מתחת לפנס", מבלי לנסות ולערוך כל בדיקה מעמיקה מעט יותר באופן שאינו מחייב משאבי חקירה ניכרים. חוסר הנכונות של גורמי החקירה לבדוק את גרסת העורר אומרת דרשני. דומה הדבר לחוסר נכונות לבדוק טענת אליבי. בהקשר זה יפים הדברים שנכתבו בבש"פ 3414/92 עבדון נ' מדינת ישראל, (פורסם בתקדין, 14.7.1992):

"...הגיע זמן שהרשות החוקרת תמלא את תפקידה כיאות ולא תתעלם מהחלטות חוזרות ונשנות של בית משפט זה, שכאשר נחקר מעלה טענת אליבי, יש לברר טענתו מהבחינה העובדתית שמא אמת בדבריו. אין לצאת מתוך הנחה נחרצת כאילו טענת האליבי היא חסרת שחר, רק משום שראיות לכאורה שהתגבשו בינתיים נתפסות כסותרות טענה זו.

משהושמעה טענת אליבי על ידי נחקר והוצעו לחוקרים עדים או ראיות שעל פי הנטען יש בהן כדי לאשר טענת אליבי, יש לברר טענה זו בטרם הוסקו מסקנות כנגד הנחקר.

משלא נהגה כן הרשות החוקרת, מאבדות הראיות לכאורה שבידי התביעה מידה מסויימת של משקל. די בכך כדי להצדיק אלטרנטיבה למעצר"

כאן המקום להזכיר כי תפקידה של החקירה המשטרתית להגיע לחקר האמת ולא להשיג ראיות שמטרתן רק הוכחת אשמתו של מי שנחקר על ידה. עמד על כך בית המשפט העליון בע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466 (בעמ' 472):

"מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו"

וכך גם נקבע בבש"פ 2157/09 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בתקדין, 19.3.2009):

"בטרם סיום אבקש להעיר, במישור העקרוני, את המובן מאליו, שעל המשטרה לבצע את כל פעולות החקירה הסבירות, בנסיבות העניין, עת מוצגות בפניה טענות וראיות מצד חשוד או עד, שיש בהן כדי להשליך על התיק שבפניה, אף אם אלה אינן עולות בקנה אחד עם התלונה שהובילה לפתיחת החקירה. היינו, על המשטרה לאסוף את חומר החקירה הרלבנטי לתלונה, לרבות חומר חקירה התומך בעמדת הנאשם"

במקרה שלפניי לא נעשה ניסיון כלשהו לאסוף חומר חקירה שיכול לתמוך בטענת העורר ואולי להגיע לחקר האמת. גם כאשר נתן הסניגור את הסכמתו להמשך החקירה לאחר הגשת כתב אישום לשם מיצוי החקירה והגעה לאמת, סירבה התביעה לעשות כן.

המדובר בעיניי בהתנהלות שגויה, שתוצאתה הישירה הינה פגיעה משמעותית בעוצמת הראיות נגד העורר, שכן לא ניתן לשלול את גרסתו כי הוא במקרה זה אדם תמים שהתבקש להסיע את המשאית בידי מי שגנב אותה, מבלי שהיה מודע כי היא גנובה.